• michalagross

בזכות ההקשבה



כתבתי משהו בפייסבוק לאימהות טריות.

אחת הקוראות יוצרת איתי קשר.

קוראים לה רננה והיא אמא כבר כמעט שבועיים.

אנחנו משוחחות שיחה ארוכה, בחלקים ממנה היא בוכה.

רננה מספרת על הלידה שהיתה נפלאה ומתוקה. היא התכוננה אליה מצויין, הכל התפתח והתקדם טוב, איציק, בן זוגה, היה מדהים. עמרי נולד, חובק והונק בחדר הלידה בדיוק כפי שחלמה שיהיה.

השבוע הראשון בבית עבר "בסדר" אבל עכשיו התינוק שלה לא יורד ממנה. הוא לא מצליח לישון בשום מקום חוץ מעל הגוף שלה. היא לא ידעה שזה כל כך קשה. היא מרגישה שאיבדה צלם אנוש, שאף אחד לא מבין מה עובר עליה. גם לא בן זוגה. היא מיואשת.

אני מעבר לקו, שומעת אותה. מה שהיא מספרת מוכר לי מרוב הנשים אותן אני פוגשת:

תינוק קטן, רק בא לעולם, מחפש את ההרגשה המוכרת של להיות ברחם ומוצא אותה על הגוף של אמא שלו. הגוף שגם מזין אותו. הגוף שכבר עייף. שכבר צריך רגע שלא יגעו בו. שזקוק למקלחת...

אחרי ההקשבה והאמפטיה אנחנו עוברות לפרקטיקה.

קודם כל – למצוא מנשא שמתאים להם. אם אפשר – גם ערסל, או פוף או כל פתרון שיאפשר לתינוק הקטן הזה לנוח לפעמים גם במקום שאינו הגוף של אבא או אמא שלו.

וטלפון של יועצת הנקה נהדרת. עד שההנקה לא תתבסס, קשה לעסוק בדברים אחרים....

עוד באותו יום אני מקבלת צילום: אמא עייפה עם תינוק במנשא. הוא ישן. היא מחייכת. בהודעה כתוב – "תודה. זו הצלה. הזמנו גם ערסל."

אחרי כמה ימים – רננה מתקשרת שוב.

היא רוצה מאד שאבוא אליה לפגישת ייעוץ.

אני מגיעה.

הנה הם: רננה האמא ועמרי התינוק מן התמונה שקיבלתי לפני מספר ימים.

הוא בדיוק מסיים לינוק ונח עליה.

היא מספרת לי שוב, ועכשיו בפירוט , על ההריון והלידה, על הימים שאחרי הלידה. הכל זרם על מי מנוחות עד לא מזמן, כולם נישאו על גלי האושר שליווה את בואו של התינוק לו חיכו כל כך, לעולם.

אלא שעכשיו, כשעמרי בן שלושה שבועות, יש עצב. עצב סמיך ומדאיג.

הם לא מכירים את עצמם. הם לא מבינים למה התינוק כל הזמן צורח. למה הוא לא מוכן בשום אופן להיות בשום מקום חוץ מלהיות מחובר לרננה.

היא לא יכולה יותר. היא חייבת לאכול. לישון רגע. להתקלח. והוא – צורח.

רננה היתה תמיד קשובה לגופה, לליבה ולליבו של אהובה. היא רגילה להתבונן, להתכוונן ולהבין מה שהיא רואה, מרגישה ושומעת.

ואז הגיע התינוק.

והיא לא מבינה יותר כלום.

הגוף שלה מרגיש זר ומוזר. היא לא מכירה את איתותיו במצבו הנוכחי – גוף של אמא טריה.

הנפש שלה – סתורה.

היא אמורה להיות שמחה – והיא עצובה.

היו לה כל כך הרבה ציפיות מ"אחרי הלידה", מהזמן הזה, בו יהיה ברור שהכל עבר בשלום!

יש לה תינוק!

היא אמא!

היא מתרגשת מהתינוק שלה, אבל עדיין לא משוכנעת שגם היא, כמו כולן (?) "מאוהבת" בו. היא גם ממש לא "מאוהבת" עכשיו באבא של התינוק שלה. הוא היה אהובה, עד לפני שבועיים. היא הקשיבה לנימי נפשו. והוא לשלה.

הוא ידע למה היא זקוקה ואיך לאהוב אותה.

ופתאום – היא אמא. הוא אבא. ביניהם, לפעמים, תהום.

אני מקשיבה.

את מה שרננה מספרת אני שומעת כמעט בכל בית אליו אני נכנסת: כל כך התכוננו ללידה, כל כך ציפינו להיות אחריה, עם תינוק בריא, חשבנו שנהיה מאושרים ומאוהבים. מה לא בסדר איתנו?

כל כך הרבה נשים כבר אמרו לי את המילים האלה והלב שלי גואה בכל פעם מחדש.

עמרי התינוק התעורר. לא כל כך נוח לו. אולי הוא רוצה עוד לאכול? אולי הוא צריך החלפת חיתול? אולי הוא צריך שיחזיקו אותו וינועו איתו?

רננה נראית מותשת. אני שואלת אותה אם אכלה משהו והיא מודה שלא הספיקה. אני שואלת אם תרצה שאחזיק את עמרי שתאכל ותשתה והיא מושיטה לי אותו, חמים, נעים וריחני. תינוק חדש. אני בודקת איתו איך נוח לו. מה ישכין שלווה בגוף הקטן שלו שלא נוח לו כעת.

הוא נרגע.

היא אוכלת.

אוכלת ומדברת. ומספרת.

אני נעה עם עמרי עד שנראה לי שהסערה חלפה ושואלת אם ניסו לעטוף אותו. ניסו. לא הלך. רוצה לנסות שוב? כן. אני מראה לרננה איך עוטפים. מה עוזר (עיטוף חזק למשל) ומה מעצבן (כששמיכת העיטוף נוגעת בלחי, למשל). הוא עטוף. וישן, ולו רק לזמן קצר, בעריסה שמונחת ליד רננה.

עכשיו, כשהיא שבעה (וגם צחצחה שיניים ושטפה פנים על הדרך), כשהוא ישן בשלווה, אנחנו מתפנות להמשיך לדבר.

כל רגש שעולה – לגיטימי פה. כל מחשבה, מסעירה ככל שתהיה, מתקבלת באהבה.

אנחנו מדברות על למה עמרי שלה בוכה כל כך הרבה. אני בודקת איתה אם הוא אוכל בשלווה, אם הוא עושה מספיק קקי ופיפי, אם בדקו את העליה שלו במשקל – על פי התשובות, הוא לא רעב. ההנקה שלהם התבססה היטב.

כמה הוא ישן? מעט מדי. יתכן שהוא צורח כי הוא עייף. אנחנו מדברות על כמה זמן תינוקות צריכים לישון ביממה. לאיזה פרקי עירות אפשר לצפות בגיל כזה ו...מה עושים כשהוא ער?, למה הוא לא מוכן להיות בשום מקום חוץ מעל הגוף שלה (כי הוא מתגעגע ללהיות...בתוך הגוף שלה).

ומה לעשות עם הקושי והעצב?

רננה מספרת לי על איציק שיחזור מהעבודה מאוחר יותר. אהבת חייה. הם הכירו מזמן, התחתנו בזמן. רצו הריון והגיעו ללידה קרובים ומדוייקים. עכשיו – היא מרגישה שהיא מאבדת את הזוגיות שלהם.

הדמעות מופיעות.

עצוב לה. היא מודאגת. כל כך הייתי רוצה לחבק אותה ולהבטיח לה שהכל יהיה בסדר... אבל אני רק מניחה עליה יד. נותנת לה לבכות כל צרכה.

ומקשיבה לה.

אנחנו מדברות על הוריה והציפיות שלה מהם (שלא מתממשות), על הוריו של איציק (מהם אין לה אפילו ציפיות...) אנחנו מדברות על הגוף שלה, על כמה שהשתנה על כמה שהיא לא מוצאת זמן לטפל בו, לכבד אותו ולהיות בתנועה כמו שהיתה רגילה.

אני מבינה עד כמה חשוב לה להיות מדוייקת, קשובה ומקשיבה.

אני שומעת את קולות הלב שלה. אני מציעה נקודות מבט. והיא – מדייקת.

מקשיבה ומדייקת.

ואז, היא מתפנה להתבונן בתינוק שלה.

אולי הוא דווקא כן מוכן לקחת מוצץ.

נדמה לה שהוא יותר עייף ממה שחשבה. אפילו שקם רק לפני שעה.

נראה שהוא אוהב להיות עטוף. חזק. זה מה שהוא מבקש, מסתבר. הוא ישן בעריסה כבר שעה...

רננה מפהקת. היא עייפה וזה זמן מצויין להפרד. אולי תצליח לנמנם טיפה לפני שעמרי יתעורר.

בדלת אנחנו מתחבקות ואני מזמינה אותה להמשיך לדבר איתי בטלפון.

היא מתקשרת אחרי יומיים.

פתאום נדמה לה שעמרי יכול להנות מלישון קרוב אליה יותר. זה בסדר?

היא תבדוק את זה.

היא בדקה את זה.

זה מתאים להם.

היא הקשיבה לו. זה מה שהוא ביקש. כך היה.

אחרי שבועיים היא מתקשרת שוב. עמרי פתאום ישן פחות טוב היום וזה מטריד אותה. אני בודקת איתה מה הלב שלה אומר לה. למה עמרי זקוק? היא עוצרת, חושבת ואומרת שנראה לה שהכל איתו בסדר. שהוא מרוצה בסך הכל. אולי זה סתם היה לילה מוזר...

היא מבקשת ממני עצות בכל מיני תחומים ושואלת אותי על כל מיני ספרים שחברות סיפרו לה עליהם. היא שואלת שאלה, מקשיבה, עונה לעצמה, ולי רק נותר לחזק אותה על כך שהיא קשובה, מבינה, נותנת לתינוק שלה מה שהוא מבקש.

חלף עוד חודש.

לפעמים רננה ואיציק הם הורים מאד עייפים. לפעמים קשה להם. אבל לאט לאט הם גם מצליחים לחזור ולהקשיב האחד לשני. וכך, בהדרגה, הם חוזרים להיות גם בני זוג ולא רק הורים מרוטים ומודאגים...

ועמרי? אם למדו להקשיב לו בהתחלה, בתוך הכאוס של ההגעה שלו לעולם, של הפיכתה של רננה לאם ושל איציק לאב, עתידו מובטח.

יש לו שני הורים שימשיכו להקשיב לו ולבקשות שלו לעד.



20 צפיות

להיות איתי בקשר

להיות לאם, מיכל גרוס

Tel: 054-667-6779

Email: info@beamom.co.il

עקבו אחריי

  • Facebook - White Circle

​© 2018 להיות לאם מיכל גרוס