רבות הן אהובותי, הנשים שליוויתי לאחר לידה. אחת מהן היא אישה מוכשרת במיוחד. אישה שיודעת לראות לתוך לבבות של אנשים וגם לכתוב שירים ולשיר אותם. פגשתי אותה חמישה ימים לאחר לידה ראשונה. היא ובן זוגה. מרוגשים כמו שרק שני אנשים מוכשרים ורגישים מסוגלים להתרגש – עד דמעות.
תחילת הקשר שלהם עם תינוקם היתה, גם היא, מרוגשת: אינטנסיבית, סוערת, מושפעת מכל שינוי קל שקשור, למשל, בכמויות האוכל, בבכי, בשינה ובכמות הקקי היומית.
כמה שבועות לתוך הקשר, כשאפשר היה כבר לדבר, שאלה אותי אהובתי האמא האם לדעתי יש סיכוי שהיא אי פעם תכתוב שיר חדש. באותו רגע, נדמה היה לה שיש סיכוי גדול שלא תיצור עוד לעולם.
איך תצא מהמקום המציף הזה? פלא הבריאה, התינוק שלה, הוא היצירה הכי מעניינת ומרגשת שלה. זו הפסגה.. איך תתחבר שוב לרגש נוסף פרט לזה החדש, המבעבע, שנולד איתו? האם אי פעם תהיה פחות עייפה? יותר עליזה? תתעניין שוב ביופי? באהבה? בלבבות של אנשים אחרים? אהובה אחרת שליוויתי היא אישה של איור, ציור וצבע. כשנפגשנו, שלושה שבועות לאחר הלידה, סיפרה לי איך בהריון היתה בפריחה יצירתית מופלאה ועכשיו אין לה מקום אפילו לפירור של ציור. היא לא פנויה למחשבה, להעמקה...
תחילת ההורות משולה למחק ענק. משהו עצום צריך להתפתח ולשם כך – צריך לעשות מקום. הבלי העולם הזה, כמו גם דברים ממש חשובים, הופכים לא רלוונטיים, מוסטים מנתיבי החשיבה המרכזיים ולעיתים נמחקים לגמרי. אימהות בשלהי הריונן או מיד לאחר לידה, מרגישות ירידה משמעותית ביכולותיהן המנטליות. גם אם במקרה ישנו כמה שעות ברצף.
ועוד דבר יצירתי, חיוני ומשמח שנדמה כי אבד לעד – היצריות. ולא רק הליבידו, החשק המיני והחושניות קשורים ליצריות, אלא גם, למשל, הנאה מאוכל מצויין (לא רעב! הנאה!), ספר מרתק, מוזיקה – כל אלה נחבאים היטב מאחורי מסך תודעתי כמעט אטום.
יצירתיות, נביעה אומנותית, יצריות, יכולת חשיבה אנליטית וקבלת החלטות - נדחקות לשבילים צדדיים ונסתרים. בדרך המלך עוברת עכשיו שיירה מלכותית שכולה רק מלווה את התינוק החדש. השפעתו היא כעת ביחס הפוך לגודלו.
למזלנו, התופעה הזאת ברת חלוף. אף כי לאמהות חדשות ולעיתים גם לאבות, קשה להאמין שהמצב הזה הוא הפיך...
אהובתי המשוררת שרה מאז עוד הרבה שירים ואהובתי הציירת, שהתינוקת שלה כבר כמעט בת שנתיים, חוזרת עכשיו לאט לאט למעגל היצירה והעבודה. "היצירה באה עכשיו ממקום של געגוע לעצמי", היא מספרת לי, "פתאום אני מסוגלת להתחבר למעיין הפנימי של היצריות, הסקרנות והגילוי".
ביחד עם הסקרנות וגילוי העולם של ביתה הפעוטה, גם היא חוזרת, בסקרנות ובפליאה, ליצור. "חזרתי אחרת", היא אומרת. "לעולם לא אהיה מי שהייתי לפני שהייתי אמא. החוויה של יצירה שממלאת את הכל, ללא גבולות, כבר לא מתאימה לשלב החדש בחיי – וככה טוב לי".