להיות לאם במאה ה-21

המעבר הרדיקלי ביותר שאישה יכולה לעבור

מצד אחד המעבר כל כך טבעי ומובן מאליו, עד שבחירה הפוכה - לא להביא ילדים לעולם - נתפשת (בישראל) כחריגה.

מצד שני - לא קל ולא ברור.

בהכללה גסה, שמתייחסת לרוב הנשים שהופכות לאם לראשונה בימינו, ניתן לומר שנשים יולדות לבד. עם בן זוג, עם בת זוג, עם דולה, לפעמים אפילו עם אמא או עם חברה ועדיין - לבד. לדעתי, הלידה אינה מסתיימת עם יציאת השיליה. היא נמשכת גם בימים ואפילו בשבועות שלאחר הגעתו של הילד לעולם. בימים האלה, הולכת וגוברת הבדידות.

בניגוד לעבר ולקהילות מסורתיות בהן נשים מנהלות חיים בקרבה זו לזו, בימינו ובתרבות העירונית המודרנית בה רבות חיות, אין עוד נשים עם תינוקות בסביבה המיידית של היולדת והיא בדרך כלל סגורה בביתה. היא והתינוק. בן הזוג נמצא בסביבה אבל במוקדם או במאוחר חוזר לאורח חייו המוכר שמחוץ לבית. לעיתים באים לבקר אותם, ועדיין – אין לה ממי ללמוד. אין לה חוויות מוקדמות להתחמם לאורן.

במקרים רבים, התינוק בן יומו הראשון אותו האישה מחזיקה, הוא התינוק שלה. זה שיצא לה מהבטן והביא איתו שטף אמוציונלי כמעט בלתי אפשרי להכלה: אחריות וגאווה, אהבה ופאניקה, תסכול, עייפות וכאוס מוחלט.

לאן נעלמו האינסטינקים שלנו?

דור ההורים , שנהיו כעת סבים וסבתות, צעיר ופעיל מבעבר. כבר לא מובן מאליו שאמה של האם מתחילה עם לידת הנכד הראשון את תפקידה הבא במעגל החיים – לטפל בו, לטפל באמא שלו.

וכך - להיות לאם איננו עוד משהו אינסטינקטיבי.

האופן בו רוב הנשים הצעירות (וגם הגברים) מקבלים תשובות לשאלות, רוכשים ידע, לומדים מה שאינן יודעות הוא גלישה ברשת האינטרנט. אלא שקבוצות הפייסבוק והתמיכה הוירטואלית הנוספת שקיימת בימינו, לא יכולה להחליף באמת ניסיון שעובר מדור לדור באמצעות שותפות בגידול תינוקות במשפחה, בשבט או בקהילה.

כשאומרים לאם טריה: "אל תדאגי, את כבר תדעי מה נכון. רק הקשיבי לליבך", היא לפעמים לא נרגעת אלא רק דואגת יותר: "אולי אין דרך ללמוד להיות אמא? אולי כולן יודעות, או סומכות על ליבן ורק לי אין מושג?" אלו המחשבות שעולות בה, כשהיא לבדה, שעות רבות ביום.

בעולם שבו מאד מעריכים ידע מוקדם ותיכנון, שבו הכל מושתת על סדר והגיון, שבו כל דבר שצריך להפעיל מגיע עם הוראות ברורות, התינוק מגיע עם הוראה כללית – עליכם לאהוב אותו ולשמור עליו מכל משמר. לתמיד.

כמה מפחיד.

דימוי מול מציאות

נשים מפנימות דימויי אימהות באמצעות סוכני התרבות המקובלים - הטלויזיה, העיתונות, הספרות הרומנטית והקולנוע ההוליוודי, מציגים לעיתים קרובות דימוי אימהי מושלם וסינתטי.

למרבה הצער, פרט לברות המזל מבין היולדות, שמקבלות עזרה מיידית מנשים קרובות להן, רוב הנשים לאחר לידה מוצאות את עצמן מותשות, כאובות, בודדות וחרדות, ובתוך כך – נדרשות לטפל ברוב שעות היום (והלילה) בתינוק החדש.

לרוב, טיפול בתינוק אינו תחום המומחיות של האישה שזו לה לידה ראשונה, וכך – הכל יותר מסורבל, מפחיד, ולוקח המון זמן...

היולדת הטריה מתוודעת אל העייפות והרעב.

אני מתכוונת לרעב הפיזי, הרגיל: זה שקורה כשאת מניקה שעות ארוכות, מספקת את המזון הטוב ביותר בעולם לתינוקך, אך לא מתפנה להכין לעצמך אוכל או אפילו לאכול דבר מה שמישהו אחר הכין.

כמובן שקיים אושר בתמונה. הוא שם.

לפעמים הוא עצום ומציף כי הכל עבר בשלום! היא אמא! היש אושר גדול מזה? כל כך חיכתה, התכוננה, התרגשה...יש לה תינוק בריא ושלם! והוא קרוב, והיא מתבוננת בו ומתאהבת והולכת, בתהליך מואץ. והוא מתוק. וריחני. ושלה.

אבל יש גם עצב. ומבוכה: "איך אני יכולה להיות עצובה ולרחם על עצמי כשיש לי תינוק בריא משלי?", שואלת את עצמה האם הטריה.

כולם שמחים ומצפים שתהיה גם שמחה. אבל היא - עצובה...ביחד עם השינויים ההורמונליים, שמניעים רכבת הרים רגשית, היא חווה לעיתים גם אבל על מי שהיתה, על חייה שלעולם לא ישובו להיות כשהיו.

התחושות המורכבות מעוררות אצל נשים תחושות אשם, חששות ודאגות. אם רק היו זוכרות שעל פי הסטטיסטיקה, 90% מהנשים לאחר לידה חוות עצב לאחר לידה…

לנשים "מצליחות" קשה יותר.

אשה שהספיקה להגיע להישגים בעולם העבודה עד שהפכה לאם, שאפתנית ומוכשרת, תחווה, לעיתים קרובות משבר לא קל.

מי שהייתה עד לפני שבוע בעלת משרה בחברה מצליחה עם משכורת מכובדת ורכב צמוד, מוצאת את עצמה כאובה ומותשת, ללא כל ידע מבוסס לגבי ההתמודדות במצב החדש.

עצם החוויה של להיות ללא ידע, זרה לה.

יש לה גם סטנדרטים הקשורים לרמת ביצוע.

היא רגילה למעולה ומעלה. וזה לא המצב כעת.

אחרי שנים של ימי עבודה אינטנסיביים עם אנשים (מבוגרים) אחרים, מוצאת את עצמה האם הטריה בדממת ביתה, קשובה רק לבכיו הבלתי מובן של יוצא חלציה.

רבות מהנשים אותן אני מלווה לאחר לידה מזכירות לי גם את חוויותי שלי (אי-אז, במאה העשרים): אשה מוצאת את עצמה הרבה יותר לבד ממה שהיא רגילה, במצב של נתינה מתמדת, תוך שינוי בסדר העדיפויות ומיקומה בו. מי שעד לפני מספר ימים או שבועות נישאה על כפיים ושיעורי היוגה שלה היו קדושים, כעת נדחקת למקום אחרון ב"שרשרת המזון":

קודם התינוק. זה ברור מאליו.

אחריו "המפרנס"- האיש שכל כך רוצה גם הוא להיות עם התינוק אך העולם קורא לו לחזור מהר לעבודה, לשהות מחוץ לבית שעות ארוכות (ולשם כך הוא צריך לישון בלילה. אפילו אם זה על הספה בסלון או בנפרד מאשתו).

ולבסוף – האמא.

זו שעברה זה עתה את השינוי הרדיקלי ביותר- מאשה לאם.

זו שמחפשת את הדרך להרכיב את עצמה מחדש.