• michalagross

אפשרות לאימהות



היא מתקשרת ומציגה את עצמה, בודקת שהגיעה למקום הנכון. "זוכרת אותי"? היא שואלת

"נפגשנו לשיחה לפני הלידה הראשונה שלי, לפני שלוש שנים. אני אישה עם שיתוק מוחין"

באחת, הכל חוזר אלי: פגישתנו אז, כמה התרשמתי ממנה ומהאומץ שלה, כמה קיוויתי שתבחר בליווי שלי לאחר הלידה, איך ראיתי אותה עוד פעם אחרי הלידה עם תינוקת מקסימה...בוודאי שאני זוכרת אותה!

ובכן, היא בהריון שני!

היא מספרת שאחרי הלידה הראשונה היתה לה המון תמיכה ועזרה. על אף שהיא אם יחידנית, היא לא היתה אפילו לרגע לבדה. משפחתה עזרה. אביה התמסר לסבאות בצורה מוחלטת. אחותה הגדולה ואחיה הצעיר תמכו גם הם. מספר שבועות לפני הלידה היא שכרה מטפלת זרה לראשונה בחייה אחרי שעל אף נכותה המורכבת תמיד הסתדרה בכוחות עצמה: בטיולים שעשתה ברחבי העולם, בדירות השכורות שגרה בהן במהלך לימודיה באוניברסיטה ובבית הנוכחי אותו רכשה, בית שמתאים למשפחה שהקימה.

עכשיו היא רוצה לעשות את זה אחרת. היא מבקשת להיפגש ואני נענית בשמחה.

אנחנו קובעות בבית קפה שחביב על שתינו. אני מגיעה ראשונה ומחכה בסבלנות ואז היא נכנסת. אני פוגשת הרבה נשים הרות. הרבה יופי אימהי קורן. את הפגישה הראשונה הזאת-לא אשכח: כשהיא נעזרת בהליכון, היא צועדת לעברי. אישה קטנה עם בטן גדולה. לבושה בטוב טעם בבגד שחור ומעיל גשם וורוד כהה. מאופרת ומטופחת מריסי העיניים עד קצות הציפורניים. יפהפיה וקורנת.

השיחה קולחת. גם היא עובדת סוציאלית ועובדת בתחום שקרוב לליבי. יש לנו מכרים משותפים ותחומי עניין דומים ובכל זאת...הגענו לדבר על ליווי לאחר לידה. היא אומרת שבעיקר תרצה להסביר מה זאת אומרת "לעשות את זה אחרת הפעם" ולהתייעץ איתי לגבי האפשרויות.

להבדיל מהתקופה שלאחר הלידה הראשונה, הפעם היא רוצה לחוות את האימהות, היא אומרת.

אני מבקשת שתסביר.

"אחרי הלידה הראשונה אבא שלי היה איתי. הוא ממש גידל את התינוקת עד לפני שנה, ואז חלה ונפטר תוך זמן קצר. גם המטפלת היתה כל הזמן בסביבה. היא היתה כל כך מעורבת, עד שנדמה היה לי שהיא סובלת מדכאון לאחר לידה ומצאתי את עצמי מטפלת בה. היא מטפלת בתינוקת שלי ואני מטפלת בה. בין כל האנשים שהקיפו אותי, הרגשתי שאין לי הזדמנות לטפל בתינוקת שלי. כמעט לא החזקתי אותה. לא טיפלתי בה. לא האכלתי, הרגעתי, הרדמתי. את הכל עשו האחרים" היא מספרת, והדמעות זולגות. אני מחבקת אותה ובליבי יודעת – היא הולכת לעשות שינוי גדול אחרי הלידה הנוכחית. חוויה הורית מתקנת מציצה מעבר לפינה.

אנחנו נפרדות וקובעות להפגש בביתה, להכיר את הבת שלה ואת המטפלת החדשה, שהחליפה את קודמתה שלא התאימה.

למחרת אני באה ועסוקה בעיקר בהכרות עם הילדה העליזה והדברנית שאני פוגשת, בתוך הדירה שעברה לא מזמן שיפוץ מקיף ונראית כעת כמו בית מצולם במגזין ארכיטקטורה. כולל פרקט. עץ. לא למינציה. אני עושה הכרות גם עם הבית, בו הכל כבר מוכן לבוא התינוק. אחרי ששמחת המפגש של הילדה המתוקה שוכחת מעט, אני שמה לב שאמא שלה כאובה. שבוע 35 יכול להיות לא נוח לכל אישה ויותר מכך לאישה עם נכות קשה, שבין השאר מעוותת את היציבה שלה. רופא שראתה היום חשד בסימפיזיוליזיס. אני מבקשת ממנה לשתות הרבה ולגשת להבדק שוב. יש לי תחושה שמשהו מתפתח ולה זה קצת מוקדם מדי...אני נפרדת מילדה שמחה, מאימא מצפה וממטפלת שנמצאת ברקע, מקפידה לא להתבלט ולא לתפוס יותר מדי מקום. מבקשת שתעדכן אותי.

העדכון מגיע מוקדם מהמצופה. למחרת בבוקר. היא הלכה להיבדק. יש לה ירידת מים. האם אני יכולה לבוא אליה לבית החולים? אני באה. יושבות ביחד על מיטת בית החולים. היא מודאגת. מספרת לי את נסיבות הולדתה שלה. היא לא רוצה ללדת ילד לא בשל. היא לא רוצה תינוק באינקובטור. היא בוכה קצת. אני מחבקת. נושמות. תינוק של 35 שבועות יכול להסתדר מצויין בחוץ. היא בידיים טובות וגם הוא יהיה. נושמות עוד קצת. נפרדות ונהיה בקשר בטלפון.

העדכון הבא בא מאחותה. היא בחדר ניתוח. קיסרי מהיר בגלל מוניטור שלא נראה לרופאים. היא מבקשת שאבוא ללוות אותה בלילה הראשון לאחר הלידה הקיסרית.

שנים רבות אני מלווה נשים בלילה הראשון אחרי לידה קיסרית. אני אוהבת את זה, אני מכירה את זה, כבר ראיתי הרבה. כזה – לא ראיתי. פה לא מדובר באישה רגילה. מדובר בעוצמות שאני לא מכירה עדיין. היו שם הדברים הרגילים – מקלחת ראשונה, נסיון לישון כאשר כל תזוזה (ובגלל מצבה הנוירולוגי היו הרבה תזוזות לא רצוניות) היא כאב, שמלווה בחיוך ולחישה שלה "לאט לאט". והיה תינוק. בתינוקיה, באינקובטור פתוח. והיה כסא גלגלים באשמורת הלילה, ואמא נחושה לה עזרתי להניח את היד על התינוק שלה. להרגיש אותו. שהוא ירגיש אותה.

כשהבוקר עלה, לא היה עוד צורך בחימום והשגחה. התינוק יכול להיות עם אמא שלו. על אמא שלו. וכך היה. כרים, כסאות, הדומים, עוד כרים והתינוק הזה נח במקומו הטבעי. כמו כל אם אחרי לידה קיסרית גם היא התמודדה עם מדווי הגוף, עם התרגשות והצפה הורמונלית ועם המאמץ להניק ולא נפרדה מהתינוק שלה עד לשיחרור מבית החולים.

בבית מחכות האחות הבכורה והמטפלת המסורה ומחכה דרך ארוכה, מפוארת ולא תמיד קלה, להשגת המשימה: היא האמא של התינוק הזה והיא המטפלת העיקרית בו, על אף הקשיים.

התינוק בר המזל, היה מטופח, מובן ורגוע.

הוא ניזון מחלב אם שאוב באופן בלעדי בחצי השנה הראשונה לחייו ובנוסף למוצקים עד שהיה בן שנה. אחרי שלמדנו להתאים את הסביבה, אמא שלו האכילה אותו ברוב המקרים, באופן מותאם לצרכיו ולצרכיה. כשמישהו אחר האכיל אותו, הוא עשה זאת על פי ההעדפות שלה.

הוא ישן בעריסה ליד המיטה של אמא שלו. התעוררות שלא חייבה הוצאתו מן המיטה נענתה מיד במגע מרגיע. אם היה צורך להוציא אותו אליה, היא נעזרה במטפלת ואז החזיקה, הרגיעה, האכילה, חיתול הוחלף בהנחייתה ולידה ואז היא הרדימה וכך חוזר חלילה. אמא מטפלת בתינוק שלה.

ככל שגדל, עדיין חשוב היה לה מאד להשכיב אותו לישון, וכך עשתה. רק היא והוא. מישהו עוזר להכניס אותו לעריסה ואחר כך למיטת התינוק ואז רק היא והוא, בחדר הסגור, עד שנרדם.

טיולים בעגלה, שלה ושלו – כשהעגלה מחליפה גם את ההליכון שלה. ילדה מתוקה מצטרפת, נותנת יד לאמא. המטפלת מארחת להם חברה.

משחקים ותרגילים בהתפתחות – על מזרן הפעילות שניהם ביחד, לפעמים אחותו מצטרפת והיא מכילה גם אותה, ביחד איתו. היא לידו. כולה שלו. קשובה, מתפעלת, מדברת ומצחיקה אותו.

ונרגשת. כל כך נרגשת. היא אמא בדיוק כמו שרצתה.


ההיכרות שלנו הלכה והעמיקה בקצב שהכתיבו התנאים. מהר. את ההבנה כיצד נכון, בעיני, לתמוך באשה עם מוגבלות שהופכת לאם, פיתחתי ביחד איתה, תוך כדי תנועה. ההזדמנות הראשונה היתה ברגע שהצליחה לעמוד על הרגליים: מיטת התינוקות של בית החולים מחליפה את ההליכון והיא נעה במרחבי המחלקה – מחדר ההנקה, לחדר האוכל ומשם – לתינוקיה, להצטייד בבגדים ובחיתולים ואני-אחריה... בכל מקום מתגלה האישיות שלה, הביטחון שלה והאופן בו היא רואה את העולם. כשאנחנו נכנסות לתינוקיה, המתנדבת שיושבת בכניסה מביטה בה ברחמים, מעלה את המבט אלי, מעבר לכתפה וממלמלת "מסכנה...תגידי לה שנביא מה שהיא צריכה. שתנוח" אני מרגישה את הכעס עולה בי ומצליחה רק להגיד "היא שומעת. תגידי לה בעצמך" לפני שאני מבינה שאת האמא הנחושה אותה אני מלווה הסיטואציה הזאת כלל אינה מטרידה. היא כל כך רגילה לדעות קדומות, להגנת יתר של הסובבים אותה, להגבלה שנובעת לא ממגבלות גופה אלא מהעדר נגישות ואולי גם רגישות...אלו הם חייה ולי מתאפשרת פה רק הצצה לרגע. אני פה להתפעל מכוחה של אמא לביאה, להראות לה ולעיתים אף לגלות לה את עוצמותיה ולעזור לה לתווך אותן גם לשאר העולם. בעתיד, כשאלך איתה לטיפת חלב, נלמד את האחות שהיא האמא ולכן מדברים איתה ולא אלי, כשנשב אצל רופא – אסיט את מבטי, כמעט לא אהיה נוכחת בחדר, עד שיכיר אותה ויבין ש...מדברים איתה ולא מעליה. המטפלת נכנסה לתפקיד שהלך והתדייק מיום ליום, משבוע לשבוע. גם המשפחה המורחבת קיבלה את השינוי וההבדלים בין התקופה שלאחר הלידה והראשונה ובין הלידה השניה: יש פה אמא. היא בשליטה, היא מחליטה. מחליטה גם מתי לבקש עזרה.

הליווי שלי שהתמשך שבועות ואף חודשים, במינון הולך ופוחת, הגביר את אמוני ברוח האדם ולימד אותי פרק מרגש בליווי ותמיכה לאחר לידה.



להיות איתי בקשר

להיות לאם, מיכל גרוס

Tel: 054-667-6779

Email: info@beamom.co.il

עקבו אחריי

  • Facebook - White Circle

​© 2018 להיות לאם מיכל גרוס